אודות
הסיפור שלי כמטפלת באומנות מתחיל בעצם
כשהייתי בת 21.
רציתי להרגיש שייכת למשפחה שלי,
ורציתי להוכיח לעצמי ולהם, שאני יכולה.
אז הלכתי ללמוד הנדסת תוכנה.
היה לי מאתגר
מלא קורסים חוזרים...
אבל אין דבר העומד בפני הרצון.
סיימתי את התואר ועבדתי בהייטק (קומברס) בשלל תפקידים.
הייתי על גג העולם, גאה ומאושרת.
"כמתנה" ליום הולדת 28
עברתי תאונת דרכים... כעבור חצי שנה, עוד תאונה....
במשך שנתיים נאבקתי וניסיתי לחזור לעבוד אבל לא הצלחתי.
למרות כל מה שקראתי בספרי המוטיבציה וההשראה, לא הצלחתי להתגבר
ולהפוך את הלימון ללימונדה.
במקביל, אובחנתי עם פיברומיאלגיה
(מחלת כאבים כרוניים)
והוגדרתי ב "אובדן כושר עבודה".
הרגשתי כשלון, יאוש.
אני בגיל 30, לא מוכנה לצאת לפנסיה.
אין מצב שזה הסיפור שלי!
בעיקר כעסתי על העולם "למה זה מגיע לי?"
הייתי נחושה למצוא לעצמי דרך חדשה.
בהייטק לא אוכל להמשיך - יצאתי לחפש מה כן.
חיפשתי... מכיוון שתמיד הייתה לי זיקה לאסטתיקה והרמוניה ויזאולית
הלכתי ללמוד עיצוב פנים.
תוך כדי הלימודים, הבן שלי נולד (:
במקביל, במשך עשר שנים, המשכתי להתמודד עם כאבים,
הייתי במאבק עם הגוף שלי. קיבלתי עשרות אם לא מאות טיפולים מכל התחומים,
הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים, אבל לא בעיצוב.
אנשים שקרובים אלי ראו את החיפוש שלי
המליצו על לימודי שנת מבוא באנתרופוסופיה.
במהלך הלימודים קיבלתי תשובות לחלק מהשאלות ששאלתי,
" למה כל החרא הזה מגיע לי?"
היה לי ברור שמצאתי את הדרך שלי ועכשיו עליי להמשיך ללמוד ולהעמיק.
בהמשך לימודיי בחינוך אנתרופוסופי,
הגיעה המלצה נוספת, שכדאי לי ללמוד טיפול באמנות.
מה לי ולאמנות?
אני מציירת כלב זה נראה כמו חייזר!
הלכתי, ולמדתי גם חינוך וגם טיפול
(כי לא ידעתי להחליט מה אני רוצה)
וממש לפני תחילת השנה האחרונה התגרשתי,
ולכן לא יכולתי להמשיך עם שניהם.
היה לי ברור שאני ממשיכה עם הטיפול.
הבנתי שזה מרחב שיאפשר לי לתת לאחרים, ילדים ומבוגרים כאחד
את מה שלמדתי וחוויתי,
לא משנה מה אעשה, אני לא כשלון.
מצאתי מה אני רוצה לעשות כשאהייה גדולה (:
ושוב הייתי מאושרת
היום 20 שנה אחרי התאונה
אני מטפלת באמנות בגישה אנתרופוסופית -
בילדים במסגרת בית ספר אנתרופוסופי.
בילדים /מבוגרים פרטני בקליניקה שבביתי בפרדס חנה.
מקיימת מרחב יצירה מודרך לילדים /מבוגרים
בקבוצות של עד 4.
מעבירה סדנאות להכרות עם עולם המנדלה
"זמן של חופש ויצירה מהלב"
וגם
עוזרת לילדים בכל הגילאים והרמות בשיעורי מתמטיקה
כי זה עוד כלי, דרכו אני יכולה להראות להם שהם מסוגלים, כמוני!
עברתי דרך !
היום, אני מודה על הקשיים שעברתי ומבינה שהם נתנו לי כלים,
יצרו בי חוסן ותחושת מסוגלות.
בכל שלב ובכל אתגר למדתי עוד על עצמי ועל האיכויות שבי.
שמחה להעביר את זה הלאה
הסיפור שלי כמטפלת באומנות מתחיל בעצם
כשהייתי בת 21.
רציתי להרגיש שייכת למשפחה שלי,
ורציתי להוכיח לעצמי ולהם, שאני יכולה.
אז הלכתי ללמוד הנדסת תוכנה.
היה לי מאתגר
מלא קורסים חוזרים...
אבל אין דבר העומד בפני הרצון.
סיימתי את התואר ועבדתי בהייטק (קומברס) בשלל תפקידים.
הייתי על גג העולם, גאה ומאושרת.
"כמתנה" ליום הולדת 28
עברתי תאונת דרכים... כעבור חצי שנה, עוד תאונה....
במשך שנתיים נאבקתי וניסיתי לחזור לעבוד אבל לא הצלחתי.
למרות כל מה שקראתי בספרי המוטיבציה וההשראה, לא הצלחתי להתגבר
ולהפוך את הלימון ללימונדה.
במקביל, אובחנתי עם פיברומיאלגיה
(מחלת כאבים כרוניים)
והוגדרתי ב "אובדן כושר עבודה".
הרגשתי כשלון, יאוש.
אני בגיל 30, לא מוכנה לצאת לפנסיה.
אין מצב שזה הסיפור שלי!
בעיקר כעסתי על העולם "למה זה מגיע לי?"
הייתי נחושה למצוא לעצמי דרך חדשה.
בהייטק לא אוכל להמשיך - יצאתי לחפש מה כן.
חיפשתי... מכיוון שתמיד הייתה לי זיקה לאסטתיקה והרמוניה ויזאולית
הלכתי ללמוד עיצוב פנים.
תוך כדי הלימודים, הבן שלי נולד (:
במקביל, במשך עשר שנים, המשכתי להתמודד עם כאבים,
הייתי במאבק עם הגוף שלי. קיבלתי עשרות אם לא מאות טיפולים מכל התחומים,
הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים, אבל לא בעיצוב.
אנשים שקרובים אלי ראו את החיפוש שלי
המליצו על לימודי שנת מבוא באנתרופוסופיה.
במהלך הלימודים קיבלתי תשובות לחלק מהשאלות ששאלתי,
" למה כל החרא הזה מגיע לי?"
היה לי ברור שמצאתי את הדרך שלי ועכשיו עליי להמשיך ללמוד ולהעמיק.
בהמשך לימודיי בחינוך אנתרופוסופי,
הגיעה המלצה נוספת, שכדאי לי ללמוד טיפול באמנות.
מה לי ולאמנות?
אני מציירת כלב זה נראה כמו חייזר!
הלכתי, ולמדתי גם חינוך וגם טיפול
(כי לא ידעתי להחליט מה אני רוצה)
וממש לפני תחילת השנה האחרונה התגרשתי,
ולכן לא יכולתי להמשיך עם שניהם.
היה לי ברור שאני ממשיכה עם הטיפול.
הבנתי שזה מרחב שיאפשר לי לתת לאחרים, ילדים ומבוגרים כאחד
את מה שלמדתי וחוויתי,
לא משנה מה אעשה, אני לא כשלון.
מצאתי מה אני רוצה לעשות כשאהייה גדולה (:
ושוב הייתי מאושרת
היום 20 שנה אחרי התאונה
אני מטפלת באמנות בגישה אנתרופוסופית -
בילדים במסגרת בית ספר אנתרופוסופי.
בילדים /מבוגרים פרטני בקליניקה שבביתי בפרדס חנה.
מקיימת מרחב יצירה מודרך לילדים /מבוגרים
בקבוצות של עד 4.
מעבירה סדנאות להכרות עם עולם המנדלה
"זמן של חופש ויצירה מהלב"
וגם
עוזרת לילדים בכל הגילאים והרמות בשיעורי מתמטיקה
כי זה עוד כלי, דרכו אני יכולה להראות להם שהם מסוגלים, כמוני!
עברתי דרך !
היום, אני מודה על הקשיים שעברתי ומבינה שהם נתנו לי כלים,
יצרו בי חוסן ותחושת מסוגלות.
בכל שלב ובכל אתגר למדתי עוד על עצמי ועל האיכויות שבי.
שמחה להעביר את זה הלאה
